מחקרים חדשים שנעשו באוניברסיטת הרווארד חושפים גורם חשוב המשפיע על מהירות ההחלמה שלנו מפצעים וממחלות, ומעוררים שאלות לגבי מה שידוע עד כה על כאב כרוני

מתי בפעם האחרונה נחתכתם מסכין בשעה שבישלתם במטבח או מתי נחבלתם כשיצאתם לטיול? וכמה זמן עבר עד שהפצע הפסיק להציק לכם? כשחושבים על הזמן הנדרש להחלמה חושבים בדרך כלל על עומק החתך או אילו איברים נפגעו כתוצאה מכך. אבל מחקר חדש שערכה פרופ' אלן לנגר מאוניברסיטת הרווארד מצא שיש גורם חשוב נוסף שככל הנראה משפיע על מהירות ההחלמה, ומשנה את התמונה שהכרנו עד עתה. בניסוי מיוחד, השתמשו פרופ' לנגר ושותפיה בכוסות רוח – כוסות מזכוכית ששימשו במשך אלפי שנים בסין ובמצרים העתיקה לטיפול במחלות, בכאבים ועוד. כאשר מצמידים את שפת הכוס לגוף האדם, הוואקום "שואב" לתוך הכוס את העור תחתיה, פוגע בנימי הדם שבאזור ויוצר שטף דם שנשאר לפעמים למשך כמה שעות ומתבטא בתור סימן אדום על העור. החוקרים רצו לבדוק באמצעות אותה "פציעה" קלה ומבוקרת, באיזו מהירות יתאוששו ממנה הנבדקים, והקצו להם 28 דקות‏1]. כל אחד מ-33 המשתתפים במחקר עבר את התהליך שלוש פעמים, בשלושה ימים שונים. בכל אחת מהפעמים הניח נסיין על זרועו של הנבדק כוס רוח שקוטרה כמעט 4 ס"מ, למשך כחצי דקה. לאחר מכן, צילם הנסיין את הסימן האדום שנוצר ממנה (מיד לאחר הסרת הכוס) ושוב צילם את מה שנותר מהסימן האדום 28 דקות מאוחר יותר. במהלך 28 הדקות בהם נמשך כל אחד משלבי הניסוי, היה הנבדק שקוע במשחק טטריס במחשב שמולו, כשלצד המחשב ניצב שעון קטן. מה שלא סיפרו החוקרים לנבדקים היה שהם מתמרנים את תחושת הזמן שלהם. באחת הפעמים השעון שלצד המחשב נע בקצב כפול מהרגיל, כך שהנבדק חשב שחלפו 56 דקות. במקרה אחר, השעון תומרן לנוע בכמחצית מקצבו האמיתי, כך שהנבדק חשב שעברו רק 14 דקות. ובמקרה שלישי השעון לא תומרן בכלל והנבדק ידע כי אכן חלפו 28 דקות. כל נבדק עבר את המצבים השונים של הניסוי בסדר אחר. כש-25 שופטים, שלא ידעו על מהלך הניסוי, השוו את מצב הפצע מיד עם הסרת כוס הרוח למצבו כעבור 28 דקות, הם התבקשו לדרג את מידת הריפוי שלו בסולם מ-1 עד 10, וניכר שההבדלים שהם מצאו בין המצבים השונים היו ברורים. בצמדי התמונות של הזמן האיטי – בהם הנבדק חשב שעברו 14 דקות, רק בקרב חמישה מהנבדקים הפצע הספיק להירפא כמעט לחלוטין ורמת הריפוי הממוצעת שדירגו השופטים הייתה 6.17. כשהזמן לא תומרן כלל 8 מהנבדקים הספיקו להגיע לריפוי כמעט מלא, ורמת הריפוי הממוצעת דורגה ל-6.43. ואילו במצב השלישי, כשהנבדקים חשבו שחלפו 56 דקות, 11 מהם הספיקו להגיע לריפוי כמעט מלא – הסימן האדום נעלם כמעט לחלוטין והדירוג הממוצע שהתקבל היה 7.3. "ראינו שקצב הריפוי של הפצע היה תלוי במשך הזמן כפי שהוא נתפס על ידי הנבדק", מסבירה לי פרופ' לנגר בריאיון. "התוצאות שלנו מוסיפות נדבך למאגר ממצאים המציעים שתפיסות פסיכולוגיות יכולות להשפיע משמעותית על התוצאות הרפואיות. כמו למשל האופן בו נדמה לנו שהזמן חולף", מסבירה פרופ' לנגר במחקר. הרעיון של השפעות המחשבה על הגוף סקרן את פרופ' לנגר כבר מראשית דרכה האקדמית. במחקר פורץ דרך בתחום, שערכה ב-1979, שהו הנבדקים, גברים בשנות ה-70 וה-80 לחייהם, במשך שבוע במבנה שכולו הותאם לשנות ה-50, כלומר לתקופה בה היו המשתתפים צעירים יותר ב-20 שנה. התמונות על הקירות, הספרים על המדפים, המגזינים על השולחן ואפילו הדיווחים ברדיו ובטלוויזיה הותאמו לאירועים של שנת 1959. לא רק שהנבדקים התבקשו לדמיין שהם צעירים ב-20 שנה מגילם האמיתי ואף לשוחח ביניהם כאילו זה אכן כך, אלא שהם גם נדרשו להיות עצמאיים מהרגיל. היה עליהם לדאוג לכל הדברים בעצמם: להכין את האוכל ואפילו להעלות בעצמם את המזוודות לחדר שבקומה השנייה, גם אם זה אומר להעלות את המטען הכבד בשלבים – פריט אחר פריט. "התוצאות היו מדהימות. במשך תקופה של שבוע בלבד, השמיעה שלהם השתפרה, הראייה שלהם השתפרה, וכך גם הזיכרון והכוח הפיזי שלהם. הם אפילו נראו בבירור צעירים יותר, וכל זה בלי שום התערבות רפואית", היא מספרת לי בריאיון על המחקר שערכה, ופורסם בספרה "נגד כיוון השעון"‏2]. אך דווקא אירוע לא צפוי מסוג אחר הוא זה שגרם לה לרצות להתעמק ולהבין את הקשר שבין תפיסת הזמן שלנו לבין תהליך הריפוי בפועל. "אימא שלי חלתה בסרטן השד", מספרת לי פרופ' לנגר, "הוא התפשט ללבלב שלה, ובדרך כלל זה נחשב לסוף הדרך". פרופ' לנגר הצעירה עשתה כל מאמץ לעזור לאימה לשמור על אופטימיות, כשהיא מעמידה פנים שיבוא יום והסיוט הזה יהיה מאחוריהן. "יום אחד הסרטן פשוט נעלם באורח קסם והרופאים לא יכלו להסביר את זה, זו הייתה 'החלמה ספונטנית'‏3]. "שני הדברים האלו הובילו אותי לחזור ולנסות להבין טוב יותר כיצד משהו מעורפל כל כך כמו מחשבה יכול להשפיע על העולם החומרי – על הגוף", היא מספרת לי. נושא שהחל להעסיק מדענים מאז תקופתו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט במאה ה-17, אז השתרשה התפיסה של "דואליות גוף ונפש", לפיה הנפש והגוף הן שתי ישויות נפרדות ונבדלות זו מזו. אלפי שנים לפני דקארט האמינו פילוסופים במוניזם – אחדות גוף ונפש, מסבירה פרופ' לנגר. בתפיסה זו הגוף הוא מערכת אחת הכוללת גוף וגם נפש, המשתנה בכללותה. "פתאום עלה בדעתי, מי החליט שצריך לחלק את האנשים לשני מרכיבים נפרדים כאלו?", ממשיכה פרופ' לנגר. "למה שלא נחזיר את הגוף והנפש להיות ביחד, נתייחס אליהם כאל יחידה אחת ונראה לאן זה יכול לקחת אותנו? בדרך כלל השאלה החשובה היא 'איך מגיעים מהמחשבה לגוף?' אולם אם הם דבר אחד, השאלה הזו כבר אינה קיימת". אנחנו רגילים לחשוב על הגוף והנפש כעל שני מרכיבים נפרדים, מה זה מבחינתך לחשוב על גוף ונפש כיחידה אחת? "כשהנפש והגוף מרכיבים מערכת אחת, כל שינוי אצל האדם יוצר בו זמנית שינוי ברמה של המחשבה (כלומר שינוי קוגניטיבי) וגם ברמה של הגוף (שינוי הורמונלי, עצבי ו/או התנהגותי). כשאנחנו פותחים את המחשבה שלנו לרעיון של אחדות גוף ונפש, אפשרויות חדשות לשליטה בבריאותנו הופכות לזמינות ולממשיות"‏4]. בדיעבד התברר שהמחקר שפרסמה לנגר בספרה "נגד כיוון השעון" היה הראשון שהדגים את רעיון אחדות הגוף והנפש. בעקבותיו הגיעו מחקרים רבים נוספים שפרסמו ד"ר לנגר וצוותה. "המחקר הבא נערך ב-2007 עם חדרניות בבתי מלון. שאלנו אותן כמה פעילות גופנית הן עושות. אף על פי שהן עובדות בעבודה פיזית לאורך כל יום העבודה שלהן, הן לא תפסו את העבודה הזו כאימון גופני. זה בגלל שהן חשבו, בהתאם להשקפה המקובלת, שפעילות גופנית זה דבר שעושים לאחר שעות העבודה. אבל בשלב הזה של היום הן כבר עייפות מדי", מספרת לי פרופ' לנגר. "אז במחקר הזה חילקנו באקראי את 84 הנבדקות לשתי קבוצות. בקבוצת הניסוי כל מה שעשינו היה להדריך אותן ולהסביר להן שהעבודה שלהן היא בעצם פעילות גופנית. הראנו להן למשל שהחלפת מצעים שקולה לעבודה על מכשיר מסוים בחדר הכושר". משתתפות הקבוצה השנייה, קבוצת הבקרה, לא קיבלו הדרכה דומה‏5]. "כך שהיו לנו שתי קבוצות: באחת מהן הנבדקות האמינו שמה שהן עושות בעבודה זה בעצם פעילות גופנית, ובשנייה הנבדקות לא הבינו את זה. מדדנו אותן בפרמטרים רבים, וגילינו שבמהלך החודש של הניסוי הן לא עשו שינוי משמעותי בהרגלי האכילה שלהן, וגם לא עבדו קשה יותר. אבל בכל זאת, הנבדקות מקבוצת הניסוי ירדו במשקל, לחץ הדם שלהן ירד, מדד מסת הגוף שלהן (BMI) השתפר והיה שיפור גם ביחס המותניים-ירכיים שלהן. כל זה קרה רק כתוצאה משינוי הלך המחשבה". בקבוצת הבקרה, לעומת זאת, השינוי היה אקראי למדי ולפעמים אף היה שלילי. החל מ-2016, סדרת מחקרים נוספת של פרופ' לנגר, בה נכלל גם המחקר החדש עם כוסות הרוח, בחנה היבט מסוים מתוך תיאוריית אחדות הגוף והנפש. מחקרים אלו התמקדו בשאלה כיצד תפיסת הזמן משפיעה על מהירות התהליכים הפיזיולוגיים בתאים שלנו. המחקר הראשון בתחום נערך על 47 חולי סוכרת סוג 2. כדי שהנבדקים יכירו את השינויים השגרתיים ברמות הסוכר בדמם הם התבקשו לעקוב אחריהן לאורך שעות היום במשך כל השבוע שקדם לניסוי עצמו‏6]. הנבדקים הגיעו למעבדה בשעות הבוקר לאחר צום של לילה, ובמהרה הם נאלצו להיפרד מהטלפון, מהשעון, ומכול חפץ אחר שיכול היה להסגיר את השעה האמיתית. במשך שעה וחצי הם שיחקו במשחקי מחשב כשלצד המחשב הונח שעון. כדי להבטיח שהם יהיו מודעים לזמן שחולף בשעון, החוקרים ביקשו מהם להחליף את משחק המחשב פעם ב-15 דקות. הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות. לקבוצה אחת הוצג שעון רגיל שהראה שהניסוי ארך 90 דקות. לקבוצה השנייה הוצג שעון שהתקדם בקצב כפול מהרגיל, כלומר מבחינתם עברו 180 דקות, ואילו למשתתפי הקבוצה השלישית הוצג שעון איטי פי שניים משעון רגיל, כך שמבחינתם חלפו רק 45 דקות. בקרב אלו שחוו את הזמן המהיר, כלומר עברו מבחינתם 180 דקות, ההפחתה ברמות הסוכר בדם הייתה הגבוהה ביותר ועמדה על 23.5 מיליגרם לדציליטר. אצל אלו שחוו את הזמן האמיתי, 90 דקות, התקבלה הפחתה ממוצעת בשיעור של 15.1 מ"ג לדציליטר ובקרב הקבוצה שחוותה את הזמן האיטי, כלומר הם חשבו שעברו רק 45 דקות, ההפחתה הממוצעת הייתה הנמוכה ביותר – בשיעור של 9.8 מ"ג לדציליטר. "השאלה ששאלנו הייתה האם יש התאמה בין רמות הסוכר בדם לזמן האמיתי שחלף או לזמן כפי שהוצג לנבדק בשעון, כלומר בהתאם לתפיסת הזמן שלו. ראינו שתפיסת הזמן של האדם, ולא הזמן האמיתי, היא זו ששלטה ברמות הסוכר בדם", מסבירה לי פרופ' לנגר. מחקר המשך, מ-2020, נערך במעבדת שינה. 16 נבדקים ישנו במעבדה שני לילות. בלילה הראשון ניתנה לכולם אפשרות לישון 8 שעות ובשני רק 5 שעות. הם חולקו באקראי לשתי קבוצות. משתתפי הקבוצה הראשונה חשבו שבשני הלילות הם ישנו 8 שעות, כלומר החוקרים הטעו אותם לגבי שעות השינה של הלילה השני, ואילו משתתפי הקבוצה השנייה חשבו שבשני הלילות הם הוגבלו ל-5 שעות שינה, כלומר החוקרים הטעו אותם לגבי הלילה הראשון‏7]. "גילינו שהתפקוד הקוגניטיבי של אנשים שחשבו שישנו רק 5 שעות, אף על פי שהם למעשה שהו במיטה 8 שעות, היה גרוע יותר בהשוואה לאלו שידעו שישנו 8 שעות. באופן דומה, אלו שישנו 5 שעות אבל חשבו שישנו 8 שעות, תפקדו טוב יותר מחבריהם שידעו שאכן ישנו רק 5 שעות", מסכמים החוקרים במאמר. "התפקוד הקוגנטיבי וההתנהגותי התאים למשך הזמן שהנבדק חשב שהוא ישן, ולא למשך זמן השינה האמיתי שלו", מסבירה לי פרופ' לנגר. איך את מסבירה את מה שראיתם במחקרים האלו? "השאלה הזאת מזכירה לי שלפני כמה שנים מישהו כתב עליי מאמר למגזין גדול, ואחרי שהסברתי לו את כל העניין של אחדות גוף ונפש, הוא עדיין חזר אליי מאוחר יותר עם השאלה, 'אבל איך זה יכול לקרות'. בגלל זה המחקרים האלו חשובים כל כך. כל החיים שלנו אנחנו חושבים לפי תפיסה של דואליות גוף ונפש וקשה לנו לתפוס שהם יכולים להיות דבר אחד – שינויים בנפש ובגוף שקורים בו זמנית לעומת שינויים ברצף. לכל מחשבה יש שינויים המתרחשים בהתאמה בכל חלק של הגוף". כלומר, בפועל, בניסויים, אתם רואים שכאשר הציפיות שלנו משתנות גם הגוף משתנה יחד איתן. "כן, זה הכול עניין של ציפיות. במובן מסוים הציפיות שלנו שולטות באינטראקציות היום-יומיות שלנו אבל אנחנו לא מבחינים בזה. כשאת מצפה לראות משהו, את רואה אותו. אם את לא מצפה לראות אותו, בדרך כלל לא תראי אותו. "היה סרטון ויראלי בו צעירים מסרו זה לזה כדורסל. תוך כדי כך עוברת ביניהם בנחת בחורה המחופשת לגורילה. הצופים התבקשו לספור כמה פעמים השחקנים הלבושים בלבן מוסרים זה לזה את הכדור. אם הם אינם מצפים לראות גורילה, הם שקועים בספירה ופשוט אינם רואים אותה"‏8]. במילים אחרות, אם אני מצפה שהבריאות שלי תשתפר, למשל, אבחין שהיא משתפרת, ואם אני מצפה שמצבי הבריאותי יתדרדר אז אשים לב בעיקר לזה? "כן, כנראה שזה יהיה תהליך של נבואה המגשימה את עצמה". אבל האנלוגיה הזאת עדיין אינה מסבירה איך הבריאות שלי משתפרת בפועל, זה רק מדבר על מה שאני שמה לב אליו. איך מה שאני שמה לב אליו משנה את הגוף? "הנקודה היא שהציפיות והשינויים הפיזיים מתרחשים בו זמנית. אין לנו עדיין טכנולוגיה מדויקת מספיק כדי לתפוס את השינויים האלה ולכן קשה להסביר כיצד זה קורה], אבל אנחנו רואים את זה קורה במחקרים. נגיד שאת מרימה את היד – ברגע הזה חלים שינויים גם במוח שלך וגם בגוף שלך, שניהם משתנים, הם אחד. אם את נוהגת לקחת תרופה שרשם לך הרופא, פירוש הדבר שאת מאמינה שהתרופה הזו תעבוד. את חולה, את נוטלת את התרופה ומצבך משתפר. אבל אם התרופה היא רק גלולת סוכר, כלומר פלצבו, מה גורם למצבך להשתפר? את עצמך גורמת למצבך להשתפר. איך את עושה את זה? באמצעות המחשבה – היא זו התורמת לשינוי בגופך הגורם לשיפור במצב בריאותך. אם מצבך משתפר על ידי זה שנטלת גלולת סוכר, זה אומר שהמחשבה שלך היא זו ששולטת בבריאותך". כשאנחנו חולים אנחנו בדרך כלל מרגישים חוסר שליטה על הגוף. אנחנו הולכים לרופא, מצפים שהוא זה שיפתור לנו את הבעיה, יעלים את המחלה, ויחזיר לנו את השליטה בגוף. אנחנו לא חושבים שלמחשבה שלנו יש כאן תפקיד פעיל. "אם את לא מאמינה שיכולה להיות לך שליטה על הבריאות שלך, פירוש הדבר שאת לא עושה שום דבר מכוון כדי לחוות את השליטה הזאת ולכן תתקשי להבחין בה]. אם מישהו אומר לך שאת לא יכולה ואת מאמינה שאת לא יכולה, אז לא משנה מה קורה – לא תנסי לעשות דבר. הרעיון מאחורי סדרת המחקרים שלי על אחדות הגוף והנפש הוא להראות שיש לנו הרבה יותר שליטה על הבריאות ועל תחושת הרווחה שלנו ממה שאנשים נוטים לחשוב, רק שקשה מאוד להבחין בזה". אם כי יש הרבה מחלות שגם הרופאים אינם יודעים איך להתמודד איתן. "כשאנחנו מתארים מחלה ככזאת שלא ניתן להתמודד איתה, אנחנו למעשה מתייגים אותה בתגית שגויה. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהדרכים שבהן ניסינו לשלוט במחלה עד כה נכשלו. במקום להתייחס למחלות שלנו כאל כאלו שלא ניתן לשלוט בהן, יהיה טוב יותר אם נוכל להתייחס אליהן כאל 'לא קבועות'. אנחנו הרי לא יודעים מספיק עליהן. "אנשים אינם מודעים למה שאני מספרת לך ולמה שמראים המחקרים, מכיוון שבתי הספר, העיתונים, ואפילו ההורים אומרים להם דברים אבסולוטיים. כשאת יודעת משהו באופן מוחלט, כשאת בטוחה במשהו, אינך מפנה אליו תשומת לב. אבל הוודאות הזו מובילה לחוסר קשיבות". למה את מתכוונת בקשיבות? "דמייני שאת הולכת לרופא כשאת חולה במחלה כלשהי ואת שואלת אותו כמה זמן ייקח לזה להירפא. אם הרופא עונה לך שזה ייקח שישה שבועות, כנראה שייקח למחלה הרבה יותר זמן לעבור בהשוואה למקרה שהוא יגיד לך שבועיים. אחת הסיבות לכך היא שכשאת מאמינה שאת הולכת להירפא בקרוב את מתחילה לשים לב לשלבים בהם את מרגישה טוב יותר. קשיבות (mindfulness) היא לשים לב לדברים חדשים, ממש בצורה אקטיבית. "ערכנו מחקרים רבים בנושא קשיבות (ללא קשר לנושא השפעת הזמן, ר"ת) בהם זימנו אנשים עם כאב כרוני, חולי פרקינסון, טרשת נפוצה ועוד, ושאלנו אותם מדי פעם לגבי מצב הסימפטומים שלהם – האם המצב השתפר או החמיר בהשוואה למה שהיה ומדוע. וקרו כמה דברים כשעשינו את זה. "דבר ראשון, כשאת שמה לב שלעתים מצבך משתפר ולעתים הוא מחמיר, זה עוזר לך להרגיש מעט טוב יותר כי קודם חשבת שזה או נשאר אותו הדבר או מחמיר ועכשיו את שמה לב שלפעמים זה גם משתפר. כשאת שואלת את עצמך מדוע זה טוב יותר עכשיו, את עושה לזמן מסוים חיפוש קשוב וזה בפני עצמו, בלי קשר לכל דבר אחר, יעזור לבריאות שלך. "דבר שני, אם את מאמינה שיש דרך להירפא מהמחלה, סביר יותר שתמצאי דרך כזו. דבר שלישי, כשלאנשים יש מחלה כרונית, לדוגמה, הם מרגישים במקרים רבים חסרי אונים ושאין מה לעשות לגבי זה. הם חושבים שההגדרה של מחלה כרונית, היא שאין מה לעשות לגביה. אבל כל מה שהעניין הכרוני אומר הוא שלעולם הרפואי אין פתרון לזה. זה לא אומר שלא קיים פתרון בכלל. אז כשאת בתוך כל התהליך הזה ואת נשארת קשובה, את מרגישה מועילה, שאת כן עושה משהו, וזה נותן לך תחושה של שליטה בחיים". צורת החשיבה של "אם את מאמינה שיש דרך להירפא, סביר יותר שתמצאי דרך כזו" אינה ממש קונבנציונלית. "יש כל כך הרבה דברים בעבודה שעשיתי במהלך 45 השנים האחרונות שסותרים כמעט את כל מה שמקובל לחשוב. אנשים מאמינים שיש עובדות שאינן משתנות, אבל אני חושבת שאם אנשים ישימו לב לעצמם, הם יזכרו שלפעמים ההצטננות שלהם נמשכת חמישה ימים ולפעמים שבוע, ולפעמים זה רק יומיים. יש אנשים שבאופן עקבי נרפאים מהר יותר. כששואלים מדוע זה כך מגיעים לאותם מקומות שהמחקרים שלנו לקחו אותנו. "אומר לך משהו שאולי ישמע סתמי אבל אני חושבת שהוא חשוב. החיים מורכבים מרגעים שונים, ומה שצריך הוא להתייחס לרגעים האלו כאל חשובים. לא לדאוג ממה שיקרה בעוד חמש שנים. רק להתייחס לדברים כאל שינויים וליהנות מהיום. אפילו אם קיבלת אבחנה רפואית קשה, את יכולה להחליט להרגיש מדוכאת ואומללה מכך שלא תחיי לנצח, או לחילופין לנסות לחיות חיים מלאים כל עוד את בחיים. אנשים משקיעים הרבה זמן במאמצים להגדיל את מספר השנים בחיים שלהם, אבל אני חושבת שכדאי יותר שהם יוסיפו חיים לשנים הנוכחיות שיש להם לחיות. לפי המחקרים שעשינו זה יעזור להם להיות בריאים לזמן ממושך יותר".