גוף נפש

כיום כולם כבר יודעים על ההשפעה ההדדית והדרמטית של הנפש על הגוף ולהיפך.

תופעות גופניות רבות ומגוונות כגון מיגרנות, פריחות, פיברומיאלגיה, נעילת לסתות, עצירות, כאבי בטן ועוד, קשורות באופן מובהק למצבים רגשיים שונים.

הבעיה מתחילה כאשר מטפלים רק בגוף (תרופות שונות, טיפולים אלטרנטיביים כגון דיקור וכדומה) או רק בנפש (פסיכותרפיה).

הפתרון מתחיל כאשר מאחדים את הטיפול לגוף ולנפש.

אני מזמינה אותך לקבוע תור ולראות את האור בקצה המנהרה!

לחצי כאן

רבות נרתעות מטיפול שיביא אותן לבכות. 

מה אני צריכה את זה עכשיו? לפתוח דברים? לחפור? 

אמשיך עם ה'פאסון' שלי, השליטה ברגשות. 

אכסה על דמעותיי עם עשיה בלתי פוסקת במציאות שלי, עם מאבק בגוף שלי 

- עוד אקמול, זריקה, אולי ניתוח...

העיקר - להישאר מוגנת מאחורי רגש כבוי. 

ילדים עוברים הרבה דברים במשך היום - הרחק מעיניה של אמא האוהבת.  

משחקים ,צוחקים, יוצרים, נהנים, נופלים נפגעים, נעלבים... 

הגוף חווה איתם את היומיום, זוכר ואוגר את החוויות השונות. 

וכשרואה את דמותה של אימו - הרכה, הקשובה המחכה לו עם חיבוק גדול - 

אז זורמות דמעותיו החמות בחיקה ושם הוא מתנחם, הוא מתנקה, הוא אהוב. 

האם נעלה בדעתנו לומר שמוטב לילד הזה לו לא הייתה לו אמא? 

אז לא היה בוכה, נזכר, נפגש שוב עם הקושי... 

ואז לא היה מתנקה, מנוחם, אהוב... 

הדברים שזורים זה בזה. 

הקושי, ההתמודדות והפחד עם הנחמה, ההכלה וההתעצמות המגיעה בעקבותיה. 

שחררי. 

הרשי לעצמך להיות ילדה המבקשת אמא טובה. 

בואי לקבל חיבוק אוהב, מרפא.

כשהייתי ילדה אהבתי מאד לקרוא בסדרת ספרי "כה עשו חכמינו" של יוכבד סגל. בספרים שלה, עיבדה סיפורים מתוך המקורות וחז"ל שיתאימו לילדים.
זכור לי היטב סיפור ושמו "הדרך הקצרה והארוכה" שהאמת? ממש לא הבנתי מה הקטע שלו.
התלבטתי אם להביא את המקור מהגמרא ולבסוף החלטתי שאביא אותו כפי שמופיע בספר, שהרי כולנו ילדים עדיין, לא? אפילו אם אנחנו עושים את עצמינו מבינים ממש טוב גמרא (-: , מי מבינכם שחושב שהוא באמת מבוגר יכול לעיין במקור- מסכת עירובין נג' ע"ב. ומי שממש זוכר טוב את הסיפור יכול פשוט לדלג...
"פעם הלך רבי יהושע בן חנניה אל עיר אחת. זמן רב הלך לו בדרך ישרה וסלולה, אבל כאשר ראה כבר מרחוק את בתי העיר, הגיע לפרשת דרכים- שתי דרכים לפניו, אחת לימין ואחת לשמאל. האחת נראית נוחה וחלקה והאחרת מכוסה אבנים וחול.
לא ידע רבי יהושע באיזו משתי הדרכים יבחר. הסתכל כה וכה וראה ילד יושב לו על אבן, בצילו של עץ ונח. פנה אליו רבי יהושע ושאלו :"בני, באיזו דרך הולכים לעיר?" ענה הילד: "שתי הדרכים מובילות לעיר"
"ואיזו טובה יותר?"
הצביע הילד על אחת הדרכים ואמר: "זוהי דרך קצרה וארוכה" אחר הצביע על הדרך השניה ואמר: "וזוהי דרך ארוכה וקצרה".
לא הבין רבי יהושע את כוונתו של הילד וחשב : "כנראה אין הבדל רב בין הדרכים, אלך בדרך הקצרה שנראית גם נוחה יותר ואגיע לעיר מהר יותר."
התחיל רבי יהושע ללכת ואמנם, הדרך הייתה נוחה וקצרה ועד מהרה התקרב לעיר, אבל כאשר חשב שהנה עוד מעט יגיע העירה, ראה לפתע שאין המשך לדרך. לפניו גנים ופרדסים המקיפים את העיר. אם ימשיך, יהיה מוכרח לטפס על הגדרות ולחפש לו שבילים ומעברים ומי יודע מתי יגיע סוף סוף אל העיר.
חזר ר' יהושע לפרשת הדרכים. אותו הילד שקודם דיבר איתו עדיין ישב שם. אמר לו: "בני, הלא אמרת לי שזוהי הדרך הקצרה?" ענה הילד: "ולא אמרתי לך גם כן - וארוכה?".
נשק לו רבי יהושע בראשו וקרא "אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדוליכם ועד קטניכם!
דבר חשוב למדתי היום: יש דרכים הנראות קצרות ובאמת הן ארוכות ויש דרכים הנראות ארוכות ובאמת הן קצרות!
הלך ר' יהושע בדרך השנייה, תחילתה לא הייתה נוחה וגם ארוכה הייתה, אבל בה הגיע אל העיר בלי כל מכשול.
כמה יהלומים יש בסיפור הזה! אבל באמת בתור ילדה תמיד תהיתי מה הקטע של הילד הזה? הוא לא יכול להגיד לר' יהושע על ההתחלה שרק אחת הדרכים תוביל אותו אל תוך העיר ממש?? בשביל מה ההתפלספות הזו? קצרה-ארוכה ארוכה-קצרה...
אבל בואו נחזור לגוף המתוק שלנו- שלפעמים מביא אותנו לפרשת דרכים- פרשת הדרכים מתבטאת בדרך כלל באיזשהו כאב או אי נוחות, מחלה או הגבלה, כאשר נדמה לנו שהוא פשוט לא מתפקד כמו שצריך... ואז אנחנו מחפשים את היועץ שיפתור לנו את הבעיה, שיגיד לנו באיזו דרך ללכת אל העיר (תתחילו לחשוב מה זו העיר הזו בשבילכם.. אנחנו נגיע לזה אחר כך בעז"ה...).
המנהג הרווח בימינו זה לפנות לאיש מקצוע רפואי- רופא משפחה, אורטופד, רופא נשים, כירורג וכו' וכו', שישלח אותנו בדרך כלל לרוקח כדי לקנות תרופה למשל, אנטיביוטיקה, אקמול, סירופ נגד שיעול, נוגדי דלקת, משחה, טיפולי פוריות, ניתוח לקיצור קיבה ועוד ועוד- שתפקידם הוא ,הפלא ופלא- לקצר את הדרך אל העיר כל כך, נגיד בשבוע או לקצר אותה אפילו בחודשיים (מי רוצה להשתעל חודשיים??) או לקצר אותה בכלל ("יאללה, הכאב הזה! שיעבור כבר עכשיו!!)
דרך קצת יותר ארוכה היא לפנות לאנשי הפרה- רפואה: פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק. גם שם הציפיה הגדולה היא שפרשת הדרכים שלנו כבר תתבהר ונגיע צ'יק צ'ק לעיר (מה זו העיר הזאת כבר?). מקציבים לזה שמונה מפגשים, אולי שלושה או ארבעה חודשים ואם זה לא הולך—עוברים למטפל הבא...
ממש גן עדן... אז למה הדרכים האלה הן בעצם ארוכות?
או- סוף סוף אנחנו מגיעים לשאלה בה'א הידיעה- לאן אנחנו הולכים? האין תפקידה של פרשת דרכים להושיב אותנו נינוחים על אבן לצידה-ילדים עושים את זה הכי טוב... (בגלל זה כנראה היה זה ילד ששלף את ההתחכמות הזו לר' יהושע המבוגר וחשוב...)-ולשוחח קצת עם הכאב שלנו, סתם דוגמא "כאב יקר, אני מניחה שהבאת אותי לפרשת הדרכים הזו כדי שאשאל את עצמי לאן אני הולכת, מה היעד שלי? מה הייעוד שלי? לאן אני רוצה להגיע בחיים האלו?"
פתרונות הקסם הקצרים יגרמו לי לדמיין שמספיק ש'החלקתי' את פרשת הדרכים הזו עם איזו אנטיביוטיקה או אקמול, ש'עקפתי' אותה עם טיפול IVF או ניתוח להסרת גידול.
האם העיר שלנו אלה החיים הפיזיים בלבד? האם מספיק שגופי ואני איתו, כמובן, 'נתפקד'? נסמן V בסוף יום- הנה, חיינו עוד יום בלי כאב ?
המעבר דרך שערי העיר הפתוחים לרווחה אלו חיים מלאי שמחה, אור, התלהבות לקראת יום חדש!!
ואתם יודעים משהו? אפשר לחוות את אותה שמחה ואור והתלהבות גם בדרך אל העיר אפילו שהיא ארוכה ואולי הרבה יותר ארוכה , כי זו תהיה דרך מסקרנת של גילוי, של חיבור פנים וחוץ- של שינוי בתפישת העולם ושל רצון להגיע לפנימיות פרשת הדרכים שלנו- האם אנו חיים את הבחירה החופשית שלנו, האם אנחנו שמחים ומלאים חיות- המורכבת מחיות פיזית ונפשית כאחד.
וכשנכנס בשעריה הפתוחים של העיר (וכאן הזמן לדמיין את העיר הפרטית שלך!) לא נצטרך לחזור אל פרשת הדרכים- כבר לא יהיה לה תפקיד כי כבר נדע לאן אנחנו הולכים!
אשמח לשמוע מכם ותודה שקראתם.
באהבה-

אז- למה את/ה אלרגי/ת? או יותר נכון.. למי?
'כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו'- אלרגיה ברמת הגוף-נפש.
פריחה, עיטושים תכופים, נזלת בלתי פוסקת, גירודים בעיניים ובחיך וקוצר נשימה- אלו סימפטומים היכולים להעיד כי הגוף שלנו מגיב תגובה אלרגית כנגד גורם כלשהו במציאות. שכיחה מאד היא האלרגיה לאביב, המיוחסת לפריחה המלבלבת ואתה אבקני העצים והצמחים השונים הנישאים ברוח... מלבדה קיימות אלרגיות נפוצות רבות כגון ל'קרדית האבק', ללטקס, לתרופות מסוימות לפרוות חתולים וכמובן, למרכיבי מזונות שונים כגון חלב, גלוטן, בטנים ועוד.
האלרגיה נגרמת מתגובת יתר של המערכת החיסונית כלפי מרכיבים, שאצל רוב בני האדם לא יגרמו להתעוררות מיוחדת שלה. אנו מודעים היטב לחשיבותה של המערכת החיסונית שלנו בהגנה מפני וירוסים, חיידקים וכן גופים זרים המגיעים מבחוץ לבקר בתוכנו, אך מה קורה כאשר היא תוקפת יעדים אשר אינם מסוכנים?
אי נוחות גדולה עד משביתה מפעילות יומיומית נגרמת לנו מתופעה זו הנקראת 'אלרגיה' והדחף הראשוני שלנו הוא להדוף אותה מעלינו בכל אמצעי אפשרי. העולם הרפואי הן הקונבנציונאלי והן הטבעי מציע שלל פתרונות; החל משינוי תזונתי, טיפות הומיאופתיות, דיקור מסוגים שונים ועד תרופות אנטי-אלרגניות ובמקרים קשים במיוחד- סטרואידים.
לכל אחת מהדרכים הנ"ל יתרונות משלה, אך לפני שנפנה לבחור במה מהן נשתמש, אני מזמינה אתכם להתבוננות פנימית במשמעות הרגשית-נפשית של האלרגיה.
כשאני אלרגי למשהו זה אומר שאני מגיב אליו באופן קיצוני, שכביכול אינו נחשב בגדר ה'נורמה'. שלא כל אחד היה מגיב אליו באופן כזה. אז מה מיוחד אצלי? מדוע הגוף שלי מרגיש צורך להגיב באופן כזה?
ברמת מערכות היחסים שלנו עם הסביבה, כמעט כל אחד מאתנו יכול להצביע על משהו או מישהו אליו הוא 'אלרגי'. אם זה הבוס, השכן, בן/בת הזוג, אחד מהילדים או אפילו דעה שונה משלי או קבוצת אוכלוסייה כזו או אחרת. איך אני יודע שאני אלרגי? פשוט מאד- הדבר מעורר בי רגש של כעס, פחד והתנגדות, המפגש עם הדמות הזו מוציא אותי מדעתי.. אני פשוט...לא יכול לסבול אותו!
הנפש שלי מזהה בדמות הזו או בתופעה הזו, במקרה הטוב משהו מציק ומעצבן, או במקרה היותר קשה- אויב או סכנה קיומית ומתוך כך עולים הרגשות השליליים בעוצמה שייתכן מאד שלא אמצא ביחסיי לאנשים אחרים או ביחס אנשים אחרים אל אותה דמות או תופעה.
לפעמים אני יכול לזהות בדיוק מה הנקודה המפריעה לי אצלה ולפעמים לא (וזוהי נקודת בירור חשובה אותה אנו עושים בתהליך הטיפולי), אך מה שבטוח הוא שאני ממש 'אלרגי' אליה.. והסבל הנגרם לי מכך הוא גדול, כי הגוף פשוט מבטא אותי אחד לאחד ומראה לי שיש כאן עבודת עומק לעשות כדי לאזן את פעילותה של המערכת החיסונית שאמורה להגן עלי מדברים מסוכנים באמת.
ישנו משפט ידוע ממסכת נגעים (פ"ב, משנה ה'): "כל נגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו". כידוע, המערכת החיסונית פועלת כנגד נגעים וגם הנפש שלנו מנסה להתרחק מנגעים כגון רוע, שחיתות, חוסר צדק ורגשות שליליים. הנקודה אותה אסמן אצל הדמות/התופעה מעוררת האלרגיה אצלי היא ה'נגע' שלו. וכמו שכתוב במשנה- אצל אחרים אני יכול לראות את כל הנגעים, כל הטעון שיפור, כל מה שמפריע לי אצלם, ברור לי בדיוק מה הם צריכים לשנות, למה וכיצד...
ומה עם נגעי עצמי?
כאן בא הבעל שם-טוב ('בעל שם טוב על התורה'- פרשת בראשית) ומפסק את המשפט באופן אחר: "כל נגעים (ש)אדם רואה חוץ- (הם בעצם) מנגעי עצמו".
במבט עמוק, אמיתי ואמיץ מסביר לנו הבעל שם טוב כי בעצם אין דבר כזה נגעים של אדם אחר, מכיון שכל נגע שאני רואה בחוץ- אני רואה אותו כי הוא נמצא בתוכי. כלומר שהמציאות הסובבת כולה מהווה לי מראה שכל חומרי הניקוי, הסטרואידים, האנטי-אלרגניים בעולם לא ינקו אותה עד שאשפשף את הכתם שנמצא על פניי.
בעצם כאשר הופכים את העיניים להסתכלות פנימית רואים, שהפעילות המוגברת של מערכת החיסון שלי מופנית לדברים שאני לא אוהב או לא מקבל בתוכי ומתוך כך אני רואה אותם אצל אחרים. יכול להיות שהם נמצאים אצלי 'בדקות'- לא באותו האופן המוקצן בו הם מופיעים אצל זולתי, אך עצם זה שהדברים מפעילים אצלי רגש פנימי- התעוררות של המערכת החיסונית- מראה שיש לי כאן במה להתבונן.
אז את פרוץ האביב אני לא יכול לשנות וגם לא את הרכב החלב, לא את מציאותם של חתולים בעולם ולא את הבוס/השכן/ בת הזוג וכו'..
אבל את הנקודה הפנימית אצלי שאליה אני אלרגי, אני יכול לברר בשמחה ומתוך אמונה בכוח הבחירה ויכולת השינוי הפנימי האמתי, היכולת לעשות עבודה עמוקה וחווייתית של צמיחה.
בעבודה אינטגרטיבית מהסוג הזה אנו משנים מבפנים חוצה בדרך הנקראת "ארוכה שהיא קצרה"- לאחר הבירור של האלרגיה הפנימית, מול אילו מרכיבים חיצוניים היא הופעלה, מה הם מייצגים בתוכי ואיך אני יכול לבחור אחרת- הולכת ודועכת האלרגיה החיצונית- הפיזית, מכיון שאין עוד צורך בה, תפקידה החשוב והטוב של הפיכתי לאדם סבלן יותר, אוהב יותר ומקבל יותר את הזולת ואת עצמי הסתיים...הבנתי את הרמז ופעלתי לפיו עד שמצאתי את האוצר האמתי- איזון, בריאות ושמחה.
יש לזכור כי מדובר בטיפול אשר דרושה בו מחויבות לתהליך, סבלנות לקצב השינוי וההתנקות של הגוף ואמונה גדולה בכך שהגוף הפיזי הוא הרבה מעבר למעטפת חיצונית שלנו ושיש לו תפקיד מאד משמעותי בהובלה של תהליכי ברור פנימיים, אמונה שכל מה שקורה לנו ברמת הגוף הוא מדויק לפי צרכינו ולצורך התקדמותנו להיות אנשים שמחים יותר, אמתיים יותר ואוהבים יותר- שזוהי בעצם ההגדרה המדויקת ביותר למילה 'בריאות'

ילד בן 13 מגיע עם אימו לטיפול פזיותרפי בקופת-חולים. "הוא יושב כפוף, הגב שלו עגול לגמרי- יש לך כמה תרגילים בשבילו?"  אני מתבוננת עליו, בחור שמנמן מעט, בגיל מיוחד מאד של מעבר מילדות לבגרות, אכן- ישיבתו שפופה מעט, לא משהו שלא מסתדר כשאני מבקשת ממנו לשבת זקוף. הוא מסוגל לכך! פיזית לפחות...
מה מביא אותך לכאן, אמא יקרה? אני תוהה לעצמי.. הילד מסוגל לשבת ישר אם רק היה רוצה בכך.. "הוא בדרך להתחיל פנימיה, לא יהיו לא חברים, הוא לא יהיה מקובל, איך ישחק כדורסל כך? מי תתחתן איתו? (כן...כן..), לקחתי אותו לאורטופד-מכינים לו 'קורסט' שיחזיק את גבו ישר וזקוף"
ואני חושבת בתוכי איך במקביל לגב שיתיישר תחת שבטו של הקורסט תלך ותשתופף עוד אישיותו, יכולותיו והמוטיבציה הפנימית שלו...
אני מבקשת מהבחור לחכות כמה דקות בחוץ.."אמא יקרה, הילד בסדר, להערכתי הכנסתו לפנימיה עם קורסט תזיק לו מאד מבחינה חברתית..אתן לו כמה תרגילים ,אך שלא יהוו זירת מאבק נוספת בינכם (מספיק שיעורי הבית ושעות מחשב...ועוד..)- הוא מסוגל להזדקף בעזרת כח פנימי, בעיקר בעזרת הקבלה שלך אותו כפי שהוא.." מילותיי נחסמו בפתח אוזניה..דבר לא נכנס ):
חמש שנים לאחר מכן (!) מגיעה האם לטיפול במכון...כאבים בכפות הרגליים...
"אל תשאלי" דומעת בזווית העין "הוא עזב הכל, נטש, רובץ כל היום מול המחשב, לא לומד, לא חברים, כלום! ואתמול השיא- הוא נעל אותנו מחוץ לבית!! לא נתן לנו להיכנס, הזמנו פורץ למנעול! "
אם רק הייתי מזמינה פורץ לאזנייך אז..לפני חמש שנים..

ישנו סיפור מקסים של אורי אורבך ז"ל, הנקרא "מתקן החלומות". אין זה כלל תחליף לכתיבתו הנפלאה (ממליצה בחום לקרוא את המקור במלואו), אך בקצרה מדובר על אלכס, איש פשוט מכפר אחד שעסק בתיקון חלומותיהם של שכניו, ידידיו ומכריו. את ה'מקצוע' המיוחד הזה רכש כבן- דור שישי- למשפחה ידועה של מתקני חלומות. שנים הוא נתן ללקוחותיו בשלוה ובנחת שרות חם, קשוב ומתובל בחיוך במחיר עממי...עד אשר "יום אחד, ברעש ובצלצולים, הגיעה לכפר בשקשוק גלגלים, מכונית מהודרת עם אדון שהכריז- מתקן חלומות מיוחד מפריז, אני מומחה מדופלם עולמי, תיקנתי חלומות לכל המי ומי, אני אתקן, אני אפרש, אני אפתור, אצלי כולם יעמדו בתור!"...
וצריפו של אלכס נותר מיותם, כולם עזבו לטובת המדופלם. "כי שם נוצץ ואיכותי, כי שם חדיש ויוקרתי, זה מקצועי וזה גם עדיף, זה בא מחו"ל זה לא סתם צריף...זה ממוחשב זה מתקדם, בעיתונים הוא מפרסם." וזה נמשך זמן מה כשנה שנתיים ולאט לאט החלו אנשי הכפר להתחרט.. "החומרים אמנם אותם חומרים, והמומחה השתמש במכשירים יקרים- אבל הוא לא הביט ממש בעיניים, תמורת חיוך לקח כפליים, המילה הטובה, הטפיחה על הכתף לא נכללו בטיפול השוטף. הוא הקשיב- אבל לא ממש שמע, עשה הכל- אבל בלי נשמה..." וכשחזרו לאלכס מודעים לטעותם, נשאר רק מכתב כל-כך חכם "זו לא האבקה או מכון מפואר, החיוך, המבט- זה העיקר. ותשומת הלב ויחס מעט, אהבת הזולת, הליטוף, המבט..."
ניתן, כמובן להשליך את הסיפור על המון תחומים בחיים, אך זה הקרוב לליבי ולדעתי בין המשמעותיים ביותר לנושא, זו מערכת הבריאות כפי שהיא כיום.
זוכרים את הדמות הזו? הרופא היישובי, השכונתי מפעם, לפני שגדלנו כל כך? ואף לפני שנולדנו... מסיפורים בו היה הבן הצעיר נשלח לקרוא לרופא העיירה מביתו לטפל בדחיפות באחיו הקודח. הרופא היה מגיע עם תיקו המלבני, עם מכשיריו המיושנים- בודק, מציע, מרגיע בעצם נוכחותו הקשובה, מכיר את המשפחה, את ההקשר של הבחור החולה, את סביבתו הטבעית.
כיום, אכן המכשור משוכלל יותר, התיעוד ממוחשב, המודעות להגיינה גברה. קופות החולים ממוזגות עם כסאות המתנה נוחים ומשחקים בצד לילדים ממתינים. יש מזכירה ופרוצדורות. והקידמה הזו בוודאי שיפרה את מצבם הבריאותי-פיזי של רבים.
אך האם הגוף לבדו הוא זה שצריך להבריא במפגש עם איש מקצוע טיפולי כרופא? יש לי תחושה שכמו בסיפור, ההשתכללות גרמה לאיבוד של המקום הרגיש, המסתכל בעיניים, המתייחס להקשר של האדם, לנוף שלו, לרגשותיו..
לשמחתי, עדיין נותרה במערכת הבריאות של היום דמותו של רופא המשפחה- זו שמזכירה לי יותר את דמותו של אלכס מהסיפור, אך לעומת זה, כמות ה'מומחים' בכל תחום אפשרי יוצא מכל פרופורציות, עובדה שמביאה את רופאי המשפחה לבטוח פחות ביכולותיהם ולהוות ברוב המקרים הגורם ה'מעביר הלאה'.. לא זה הנותן את המענה אלא זה המפנה לטיפול של 'מומחה'.
על פניו ניתן לחשוב שאצל מומחה אנחנו בידיים טובות, אך האמת הפוכה.
מטופל הוא אדם שלם- וזו השקפה בסיסית שצריכה להיות לכל רופא. זו טעות גדולה להסתכל על חולה כעל 'מקרה ברך', 'מקרה גב', או 'מקרה דלקת ריאות'... ועל פי זה לשלוח אותו לרופא המתאים. גם ברמה הפיזית כל אברי הגוף מחוברים למרכז ומחלות רבות שהופעתן באיבר מסויים- מקורן במקום אחר. כאשר מצמצמים מומחיות לאיבר מסוים- הרופא מאבד את יכולת הראיה הכוללת שלו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מצמצמים את המחלה לרמת הגוף- מאבדים את כל ההקשר הרחב של המטופל ; של מצבו הרגשי, הסוציו-אקונומי, כיצד נפגעת איכות החיים שלו ומה הוא בעצם רוצה ומצפה מהטיפול- לעומק.
לא ייתכן שאדם חולה וכאוב, שמן הסתם מצבו משפיע על מצב הרוח וכוחות הנפש (דיון אחר הוא מה קדם למה..) יתרוצץ בין מומחים שכל אחד יתבונן באופן שטחי באיבר אחד של גופו. במצב כזה כל מפגש מחייב חשיפה מחודשת של נקודות חולשה וקשיים, מחייב את המטופל לחזור ולספר שוב ושוב את סיפור חייו וכל מפגש כזה גם מפצל אותו לאיברים-איברים בהתאם למומחה אליו הגיע...
רוב המטופלים שיש להם טיפה הקשבה פנימית יכולים לחוש שישנו חוט מקשר בין כל המכאובים שלהם. איזו נקודת מרכז שבה כולם נפגשים ויש לעודד את התחושה האינטואיטיבית הזו אשר נרמסת בגסות על ידי ה'מומחים' ודוקא הולכת ומתבססת בקרב רופאי המשפחה.
באופן מעשי, מערכת הבריאות צריכה לעודד את רופאי המשפחה לחזור להיות "אנשי אשכולות". להרחיב את ידיעותיהם בכל תחומי הרפואה- אורטופדיה, מיילדות, קרדיולוגיה, גרונטולוגיה, רפואה פנימית, רפואת ילדים ועוד. ובמידה ועולה מקרה מיוחד שהם אינם מכירים- לעודד התייעצות מקצועית מאחורי הקלעים כחלק בלתי נפרד מתהליך לימודי מתמשך. גם מפגש עם רופא מומחה, במקרים מיוחדים, יתבצע בנוכחות רופא המשפחה ולא בניתוק גמור מכל הקשר.
רופאי המשפחה יהיו מרכז מערכת הבריאות ומשפחה תוכל לבחור את הרופא שיש לה איתו 'כימיה' כדי לצעוד איתו יד ביד לאורך השנים.
אני מאמינה שעם הזמן, בתהליך שכבר מתחיל, רופא-פיזיולוג אשר מלווה משפחה לאורך זמן יוכל להבחין אף בהקשרים עמוקים יותר של המכאובים הגופניים ואט-אט להרחיב את תחום טיפולו אף למקומות רגשיים-נפשיים ולתפוס נישה של 'מאמן משפחתי' לחיים בריאים ושמחים.